<h1>סמ"ג עשין סימן ע"ד</h1>
<h2>דף ח:</h2>
בהמת מציאה שקדם אחד ואוחזה במוסרה לא קנאה עד שימשוך או ינהיג וכן בנכסי הגר (לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז ה"ו) כמו שמפרש שם (ב"מ ח' ב') רב אידי מהו לשון מוסירה כאדם שמוסר דבר לחבירו הילכך מחבירו שמוסר לו קנה אבל באלה מי מסר לו שיקנה. אבל קונה במוסרה לבדה (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם ע"ש) מה שתפס בידו. היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה, מפרש רב אשי (ט' א'), הרוכב קנה את הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד וזה האוחז את המוסרה קנה [ממנה] מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנה[ו] אחד מהם (רמב"ם שם ה"ז). ומלשון רב אידי שהזכרנו יש ללמוד שקניין מסירה צריך מיד ליד, אפס בפרק הספינה (ב"ב ע"ו ב' ורשב"ם) אמר רב אשי כל היכא דאמר [לו] לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני במסירה, ומלשון לך שאינו אומר בא משמע שאינו צריך מיד ליד במסירה ואינו צריך אלא דעת אחרת מקנה (שם ע"ה ב' תד"ה אחזה ע"ש). ודווקא בספינה שיש בה טורח במשיכתה מועלת מסירתה (ע"פ רמב"ם מכירה פ"ג ה"ג) אבל בדבר אחר לא קנה עד שיגביה או עד שימשוך דבר שאינו ראוי להגביה (ע"פ ה"א שם). וכן לדברי האומר (שם ע"ו א' ותד"ה אי ע"ש) אותיות נקנין במסירה היינו במשיכה כמו שמפרש בפרק מי שמת (שם קנ"א א') אימיה דרב עמרם שכיבא ושבקה מלוגמא דשטרות, פירוש כשנפטרה הניחה שק מלא שטרות, ואמרה יהו לעמרם ברי באו לפני רב נחמן לדין אמרו לו והלא לא משך, ומה שקורהו מסירה מפרש רבינו יצחק הטעם לפי שאין מועיל כלום קניין משיכה שלהם אלא על ידי דעת אחרת מקנה שאמר לו משוך וקני לאפוקי שטר דנכסי הגר שאם משכו לא קנה החוב על ידו דמאן קמסר דליקניה.
<h2>דף י.</h2>
בפרק ראשון דב"מ שנינו ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה. עוד שנינו שם (ט' ב') היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביה לו קנה הרוכב אף על פי שלא הגיעה לידו ואם אמר לו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה תחילה, ולא הגבהתיה לצורכך (ע"פ רש"י י' א' ד"ה דאמר) זכה בה הנוטלה (ע"פ לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז ה"ב ע"ש). שאילו לא אמר תחילה לא זכה בה כך מוכיח (בגמ') בדברי רבי יהושע בן לוי [ו]משמע שסובר המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כרמי בר חמא (ח' א'), ודברי רבי יהושע בן לוי עיקר ברוב מקומות, וגם רבי יוחנן סובר כן ומפרש המשנה שלא אמר תחילה ואעפ"כ זכה בה הנוטל מפני שלא אמר לו הרוכב זכה לי אלא אמר תנה לי לא נתכוון לקנותה אלא עד שתגיע לידו. ואף על פי שרבא (ח' א') ורב נחמן (י' א') סוברים לא קנה אין הלכה אלא כרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי. וכן פסק רבינו משה (שם ה"ג) ורב אלפס (דף ה' א') (ואומר) כי רבא שהוא בתראה שדוחה לרמי בר חמא (ח' א') דלא קנה דחוי הוא ואינו סובר כן תדע שהרי במקום אחר אומר שם איתיביה רבא לרב נחמן ורוצה להוכיח דקנה. שנים שהגביהו מציאה קנו שניהם (ע"פ רמב"ם שם) אפילו לרב נחמן מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה (ח' א').
<h2>דף יא.</h2>
אמר רבי יוסי בר רבי חנינא (ב"מ י"א א') חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר, במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן, אמר שמואל ועולא ורב אמי, אם היה עומד בצד שדהו ואמר יזכה לי שדי זכה בו (ע"פ לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז ה"ח) כמו שאומר במשנה (שם). ורבינו יצחק פירש דבעומד בצד שדהו אפילו לא אמר קנה דאי תקון רבנן דליקני כי לא אמר מאי הוי כמו שאומר התלמוד בפ"ק דב"מ (י' א') ומה שאומר במשנה (י"א א') היה עומד בתוך שדהו שאינה משתמרת ואמר זכתה לי שדי זכתה לו הוא הדין בלא אמר נמי אלא משום שהיה רוצה לשנות בסיפא בצבי רץ כדרכו דרך שדהו שאפילו אמר תזכה לי שדי לא אמר כלום שנה ברישא אמר זכתה לי שדי (שם תד"ה זכתה). ומתוך מסקנת ההלכות אשר שם למדנו שלשה חילוקים באינו עומד בצד שדהו שזכייתו שם מטעם שליחות, החילוק הראשון שאם היא חצר המשתמרת קונה (ב)כל דבר חוץ מגט מפני שחוב הוא לה ואין שייך שליחות בעל כרחה ולכך אומר בפרק הזורק (גיטין ע"ז ב') דאף במשתמרת צריך שתהא עומדת בצד חצרה, החילוק השני דחצר שאינה משתמרת אינה קונה (ב)שום דבר חוץ ממתנה דדעת אחרת מקנה לו אבל לא במציאה (י"א ב'), וחצר מהלכת אינו מועיל בכל דבר אפילו למתנה כמו שאומר שם (ב"מ ט' ב') גבי משוך בהמה זו וקני כלים שעליה. אבל בעומד בצד שדהו מועיל בכל דבר אפילו בגט שהוא בעל כרחה (י"א ב'). וכן ארבע אמות של אדם שהוא בצדן הרי אלו קונין לו ואם הגיע[ה] המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה, וחכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבון המוצאים זה עם זה, במה דברים אמורים בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין שם או בשדה שאין לו בעלים אבל העומד ברשות הרבים או תוך שדה של חבירו אין ארבע אמות קונות לו ואין קונה [שם] עד שמגיע מציאה לידו (רמב"ם שם וה"ט) כך מפרשין רב פפא ורב אשי (י' ב') מכח משנתינו דמסכת פאה (פ"ד מ"ג) ומכח משנתינו דראה את המציאה (ב"מ י' א'). מסקינן (י' ב') כדברי ריש לקיש ורבי יוחנן משום רבי ינאי, קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות מפני שהחצר של קטנה מידה למדנו[ה] שכדרך שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה, שנאמר ונתן לה מכל מקום, וכשם שיש לה חצר לעניין גט כך יש לה חצר לעניין מציאה וארבע אמותיו של אדם כחצרו לעניין מציאה, אבל האיש למדנו שחצרו קונה לו משלוחו כדרך ששלוחו קונה לו כך תקנה לו חצרו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"י), ואף על גב דדרשינן נמי שם ובפרק מרובה (ב"ק ס"ד ב') ובפרק הזורק (גיטין ע"ז א') בידו אין לי אלא ידו גגו וחצרו וקרפיפו מניין ת"ל אם המצא תמצא מכל מקום יש לחלק שתמצא בכל מקום שתמצא משמע ואפילו ביד שלוחו, והקטן הואיל ואינו עושה שליח, שהרי בפסחים וגיטין שכתוב שם שליחות איש כתיב בעניין (קידושין מ"ב א' ורש"י ד"ה והא ע"ש), כך אין חצירו ולא ארבע אמות שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו (ע"פ המשך לשון הרמב"ם שם).
<h2>דף יב:</h2>
שנינו בפרק הניזקין (גיטין נ"ט ב') לרבנן דרבי יוסי, והלכה כמותן שהרי סוגית התלמוד הולכת כדבריהם בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א א'), מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום לפיכך אם עבר אחר וגזלה מידו אינה יוצאה מידו בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ז הי"ב). שנינו (ב"מ י"ב א'—ב') ומפרש לה רבי יוחנן כן, מציאת בנו ובתו הסמוכין על שולחנו אע"פ שהן גדולים ומציאת בתו הקטנה או בתו הנערה אע"פ שאינה סומכת על שולחנו ואפילו היתה מכורה לאמה הרי אלו שלו (ע"פ רמב"ם שם הי"ג) כמו שאומר התלמוד (שם) אי דאיתיה לאב דאבוה הוי. וכן מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו (רמב"ם שם). ומפרש בירושלמי (שם דף ד' א') שמציאת אשתו שלו רבי חגי אומר מפני הקטטה ורבי יוסי אומר שלא תהא מברחת מנכסי בעלה ואומרת מציאה היא התיבון בעדים תהא שלה ומתרץ לא אמרו זה אלא מפני זה. אבל מציאת בנו שאינו סמוך על שולחנו אע"פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו העברים אפילו סמוכין על שולחנו הרי הן שלהן מפני שעבדו ושפחתו אוכלין בשכרן ועוד ראוי לחלק בין בנו הסמוך על שולחנו לאחר הסמוך על שולחנו (שם ותד"ה רבי). והלכה כרבי יוחנן אע"פ שחולק עליו שמואל ומפרש לה בעניין אחר.
שם תנן בפ"ק דב"מ המוצא שטר חוב אע"פ שלא פירש בו אחריות נכסים ואע"פ שחייב מודה והרי הוא מקויים בהנפק שאין לחוש שמא כתב ללות ולא לוה שהרי אומר שם (כ' ב') כי לוה אינו מקיים השטר אעפ"כ לא יחזיר השטר שמא פרעו וקנוניא [הם] עושין כדי לטרוף לקוחות שלא כדין ולפיכך הודה לו שהרי יש לו לטרוף בשטר אף על פי שלא פירש בו אחריות שהרי פסק שם (ט"ו ב') שאחריות שלא נפרשה טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכעניין זה פסק רבינו משה (גזלה ואבדה פי"ח ה"א ע"ש) ולקח שיטתו כרבי יוסי (ז' ב') ולא כרבנן למאי דקאמר רבינא (שם) שהוא בתרא לעולם איפוך, וכן פסק (רמב"ם שם הי"ב) כרבי יוסי בההיא דתניא (שם) מצא שטר כתובה בשוק אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואחר כך מכר [ה]בעל נכסים והרי היא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות. ופירש רבינו יצחק משום תוספת איצטריך דאילו מנה ומאתים קיימא לן (י"ז א' ע"ש בתו') הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. במה דברים אמורים שנתארמלה או נתגרשה וכדברי רבי יוסי (ז' ב') אבל עודה תחת בעלה בין רבי יוסי בין רבנן מודו שבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. משמע מכח שני פסקים הללו שהיה כתוב בספרים שלהם בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מ"ו ב') הלכה כרבי יוסי מחבריו וכן כתוב בפירוש רבינו שלמה, ובפירוש הר"ר יהודה בר אברהם גריס אף בדרבי הלכה מחבריו שהוא היה סוף משנה. וקשה לי על אותה גירסא שהרי בפרק כל פסולי המוקדשים (בכורות ל"ז א') על מחלוקת רבי יוסי וחכמים פוסק שם שאין הלכה כרבי יוסי ומקשה סתם התלמוד פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. כללו של דבר כל שטר שחוששין בו לפרעון לא יחזיר שמא נפרע החוב, ואם היה חייב מודה ואפשר שהודה בו כדי לעשות קנוניא עד שיפסידו הלקוחות או המקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיטרפו מידו שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע"פ ששניהם מודים (לשון רמב"ם שם הי"ג) ואם החזיר כשרים וגובין בהן (עי' רמב"ם שם הי"ד) וכל שטר שאין בו צד לחשוש לא לפירעון ולא לקנוניא ולא לשמא כתב ללות ולא לוה הרי זה יחזיר לבעליו (ע"פ הי"ג שם ע"ש).
<h2>דף יט:</h2>
ת"ר (ב"מ י"ט ב') מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ומדקדק התלמוד בזמן שהאשה מודה מיהא יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתב[ה] השובר ליתנו בניסן ולא נתנו עד תשרי והלכה היא ומכרה כתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומוציא את השובר הכתוב בניסן וטורף הלקוחות שלא כדין, הכי גרסינן בכל הספרים ישנים ובספר רב אלפס אמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל, ולפיכך נאמנת בהחזרת שובר מגו דאי בעיא מחלה (כתובות י"ט א' תד"ה וכגון) דבין בהחזרת שובר בין במחלה אינה משתלמת אלא מה שקבלה (ב"מ כ' א' תד"ה ש"מ) אפילו לרבי מאיר דראין דינא דגרמי בפרק הגוזל (ב"ק ק' א'), וכן נמי משמע בפרק הכותב (כתובות פ"ו א' ותד"ה תיזיל) גבי קריבתיה דרב נחמן וכן ראיתי בתשובת רב שר שלום גאון. ויש להקשות וניחוש שמא נתנה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול כמו שפירשתי במצות מקח וממכר (עשה פ"ב דף קנ"ח ג' בד"ו [הו' בגיטין י"ג א']) ותירץ רבינו יצחק דשמא לא תקנו מעמד שלשתן בכתובת אשה העומדת תחת בעלה דשמא לא תעמוד לגבות לעולם (תו' ב"מ שם).
<h2>דף כ.</h2>
וחולק שם אביי ואומר שאין זו החששה כלום שאפילו אם יארע כך שובר בזמנו טורף ואביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו שמיום שנחתם השובר זכה בו בעל וטורף כדין. מכאן פסק רב אלפס (דף ו' ב') שאין הלכה כאביי חדא שסתם התלמוד מקשה וליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן וכו' ועוד שרבא חולק עליו וכן לפנים בפרק המפקיד (ל"ה ב') שאומר שם מי ששמו לו בית דין קרקע מאימתי קנויה לו לאכול פירות אמר רבא מכי מטיא אדרכתא לידו אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו כלומר משעה שנחתמה האדרכתא אע"פ שלא הגיע לידו רבה אמר מכי שלימו יומי אכרזתא פירוש שמכריזין על הקרקע אחר כתיבת האדרכתא הרי לך שרבה ורבא חולקין על אביי לפיכך אין הלכה כמותו. אע"פ שהתלמוד דוחק שם בפ"ק (י"ג א') לתרץ דברי שמואל כאביי אין זו כל כך תימה.
<h2>דף כא.</h2>
מצא פירות מפוזרין דרך הינוח לא יגע בהן דרך נפילה הרי הן שלו, וכן אם מצא כריכות קטנות של שבולים ברשות הרבים שהרי אין בהן סימן או שמצא עיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן, שהן כשאר גיזות המדינה (רש"י ב"מ כ"א א') ואניצי של פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו מפני שאין בהן סימן ואם יש בהן סימן נוטל ומכריז שסימן העשוי לידרס הוי סימן (ע"פ לשון רמב"ם גזלה ואבדה פט"ו ה"ח). אבל אם מצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הלקוחין מבית האומן וכדי יין וכדי שמן חייב להכריז (שם ה"ט ע"ש) שכל בעל הבית עושה רושם שלו בטיט שסביב המגופה (ע"פ ב"מ כ"ג ב' רש"י ותו'), ולאחר שנפתחו האוצרות אין רושם סימן שהכל נכנסין שם ומכירין בהן (כ"ה בהשגת הראב"ד שם וע"ש). מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות וחתיכה של בשר שהיא משונה וחתיכה של דג נשוך וכל כיוצא באלו הואיל ויש שם שינוי חייב להכריז שלא עשאום בעלים אלא לסימן (ע"פ רמב"ם שם הי"א). וכל דבר שיש בו סימן בין דרך הינוח בין דרך נפילה בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד חייב להכריז (ב"מ כ"ג א' ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ב ע"ש ובמ"מ). ומסקינן שם (כ"ב ב' וע"פ כ"ה ב') כי סימן העשוי לידרס הוי סימן וכן מקום. וכן מדה וכן משקל וכן מניין שאין שוין הוי סימן (כ"ג ב').
<h2>דף כא:</h2>
יאוש שלא מדעת, פירוש דבר שנתייאשו בסתמא כשידע שנפל ממנו ועדיין לא ידע שנפלה הלכה כאביי שאומר שם שאין זה יאוש אף על פי שרבא חולק עליו, שזו היא היוד מיעל קגם הם ששה מקומות שהלכה כאביי לגבי רבא (כ"ב ב') וחייב להחזיר אף על פי ששמע לבסוף שנתייאש מכל מקום כשבא לידו באיסור בא לידו.
<h2>דף כב:</h2>
עיקרי מצות השבת אבידה בפרק אלו מציאות. ואומר שם רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שהמוצא אבידה בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שאינו פוסק אף על פי שיש בה סימן הרי זו של מוצאה שנאמר לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצתה זו שאבודה ממנו ומכל אדם שזה ודאי נתייאש ממנה (לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"א ה"י).
תמרים שמשיר אותם הרוח מותרין שהבעלים מחלו אותן לכל אדם וזו היא חזקתן, ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורין, וכן אם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחל (רמב"ם גזלה ואבדה פט"ו הט"ז ע"ש).
<h2>דף כג:</h2>
אין מחזירין אבידה בטביעות עין אלא לתלמיד חכם שהוא איש אמת שאינו משנה בדיבורו אלא במסכתא במטה ובאכסניא ובהבאת שלום שבין אדם לחבירו (ב"מ כ"ג ב' ותד"ה באושפיזא), במסכתא כיצד אם שאלוהו מסכתא זה סדורה לך בגירסא מדת ענוה הוא לומר לאו (רש"י) ואע"ג דאמרינן במסכת קידושין (ל' ב') מושננתם לבניך שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם היינו זה הבא לישאל דבר הוראה או דין (בד"ה במסכת), במטה כיצד אם שהה לבא לבית המדרש מפני ששמש מטתו ושאלוהו למה שהה תולה בדברים אחרים (ע"פ רש"י ותד"ה בפוריא), ובאכסניא כיצד אל יאמר אדם בפני רבים כמה פלוני איש טוב שנתארחתי אצלו בביתו כמה כבוד גדול עשה לי פן יבאו רבים להתארח אצלו וזהו מברך רעהו בקול גדול קללה תחשב לו (ע"פ ערכין ט"ז א'). ובהבאת שלום כיצד אם הוסיף או גרע כדי לחבבן זה לזה הרי זה מותר, ואם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו האבידה בטביעות עין (ע"פ רמב"ם שם הי"ג).
<h2>דף כה.</h2>
המוצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל הסימן ונטל את שלו ואמר שזה בלבד נפל ממנו זכה המוצא בדבר שאין בו סימן (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ד הי"א).
<h2>דף כה:</h2>
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הינוח אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שישובו אליה שאם יבא ליטול אותה ויהיה דבר שאין בה סימן הרי אבד ממון חבירו בידים שהרי אין לו בה סימן לסמוך עליו שיחזירהו לו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי הוא הטריחו לרדוף אחריה וליתן סימנים ולפיכך אסור לו ליגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה (רמב"ם גזלה ואבדה פט"ו ה"א), ואפילו ספק הינוח אמר רבי אבא בר זבדא (ב"מ כ"ה ב' ותד"ה ואם ע"ש) לא יגע בה ואם נטל לא יחזיר, פירוש לאותו מקום כדגרסינן בירושלמי (הו' בתוס' שם) רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל בי מדרשא אמרו ליה לאו יאות עבדת אמר אהדרי[ה] אמרו ליה לא דילמא אתא מריה ולא אשכחיה ואייאש ליה מיניה, פירוש נתייאש מלבקשו עוד שם. הילכך דבר שיש בו סימן מכריז (ע"פ רמב"ם שם ה"ב ומ"מ). ודבר שאין בו סימן זכה בו (רמב"ם סה"א וע"ש בהשגת הראב"ד). ויראה לי שיניח עד שיבא אליהו שהרי באיסור בא לידו וכן פירש רבינו שלמה בפרק המפקיד (ל"ז ב' ד"ה ואם).
המאבד ממונו לדעת אין ב"ד נזקקין לו כיצד הניח פרתו ברפת שאין לה פתח ולא קשרה והלך וכל כיוצא בזה הרי זה מאבד ממונו לדעתו, אף על פי שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו אין זקוק להחזיר שנאמר אשר תאבד ממנו ומצאתה פרט למאבד ממונו לדעתו (ע"פ רמב"ם גזלה ואבדה פי"א הי"א ע"ש). ואבידה שאין בה שוה פרוטה אינו חייב ליטפל בה ולא להחזירה (רמב"ם שם הי"ב).
<h2>דף כו.</h2>
המוצא מעות בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים היו והוא שימצא אותם מטה מטה, וגם העלו חלודה כדרך כל המטמוניות הישנות (ע"פ רש"י ב"מ כ"ו א' ד"ה דשתיך), אבל אם מראין הדברים שהמטמון חדש ואפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחין היו שם (ע"פ לשון רמב"ם גזלה ואבדה פט"ז ה"ז ע"ש). ואף על פי שחצרו של אדם קונה [לו] שלא מדעתו לא יקנה כאן חצרו מפני שזה דבר שאינו עשוי לימצא (שם תד"ה דשתיך). ועוד פירש רבינו משה (שם ה"ח) הטעם מפני שזו חשובה כאבודה ממנו ומכל אדם. ורבינו יהודה ברבי נתן פירש דהוי חצירו הבאה לאחר מכאן שהכלי היה טמון מימי האמוריים ועדיין לא היה חצירו עד לאחר מכאן. מצא מטמון בכותל חדש אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא לאחד מן השוק הרי הוא של מוצאו כיצד הסכין הרי נצב שלו מוכיח, ובלשון הגמרא (כ"ו א') נקרא קתא אם הוא מלגאו הרי הוא לבעל הבית ואם הוא מלבר הרי הוא שלו (רש"י), הכיס פיו מוכיח, ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ט).
<h2>דף כו:</h2>
המוצא מעות בכיס או כיס כמו שהוא חייב להכריז, מצא כיס ולפניו מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואם נראין הדברים שהכיס של אדם אחד ומן הכיס נפלו חייב להכריז (רמב"ם גזלה ואבדה פט"ז ה"ג). מצא מעות בחנות הרי אלו שלו, פירוש (תד"ה אפילו) אפילו הם צרורים שיש בהם סימן הרי אלו שלו מפני ששם מצויין בין גוים בין ישראל והלכה כרבי שמעון בן אלעזר דאמר ברוב גוים הרי אלו שלו, מצאן בין התיבה לחנווני הרי אלו של חנווני שאותה תיבה החנווני לוקח מתוכה ומוכר על גבה, מצאן על התיבה ואין צריך לומר מן התיבה ולחוץ הרי אלו של מוצאו (לשון רמב"ם שם ה"ד). וכן אם מצא מעות לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא לשולחני הרי אלו של שולחני. פירש רבינו שלמה שאותו כסא השולחן יושב עליו.
<h2>דף כז.</h2>
נחזור לפרק אלו מציאות (השלמה) [השמלה] בכלל אבידת אחיך היתה וכן השור והשה והחמור ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אף על פי שהסימן בדבר הטפל בו יחזיר ולמה פרט הכתוב שור ושה להחזיר אפילו גזות השה או גזות זנב השור אף על פי שהוא דבר מועט ולמה פרט [ה]שמלה ללמוד ממנו מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים וחזקתה שיש לה תובעין וחייב להחזיר אף כל דבר שיש לו סימנין הרי הוא בחזקת שיש לו תובעין וחייב להחזיר אבל בדבר שאין לו תובעין אלא נתייאשו הבעלים ממנו הרי זה של מוצא[ו] אף על פי שיש לה סימנין (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ד ה"א). זה הכלל באבידה שאין לה סימן כיון שאבדה וידעו הבעלים בה שאבדה הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלים ממנה כגון מסמר אחד או מחט אחת או מטבע אחד הרי זה אינן יכולין ליתן בה סימן להחזירו להם לפיכך הרי זה לזה שמצאה, וכל דבר שיש לו סימן הרי זה בחזקת שלא נתייאשו הבעלים שדעתן תלויה שיחז[י]רו[ה] להם על ידי סימנין שיתנו בה לפיכך המוצא אותם חייב להחזיר אא"כ ידע שנתייאשו [מהן] הבעלים כגון ששמע אותם שאומרים ווי לחסרון כיס וכיוצא בדברים אלו שמראין שנתייאשו הרי אותה [ה]אבידה של מוצאה (ע"פ רמב"ם שם הל' ב'—ג'). וכן אם מצא דבר שיש בו סימן בים או בנהר וכיוצא בהן או במקום שרובו גוים הרי זה בחזקת שנתייאשו הבעלים ממנו בשעת נפילה ולפיכך הרי היא של מוצאו אף על פי שלא שמע שנתייאשו הבעלים ממנו (שם ה"ד).
<h2>דף כח:</h2>
בראשונה כל מי שמצא אבידה היה מכריז עליה ג' רגלים רגל ראשון אומר רגל ראשון רגל שני אומר רגל שני שלישי אומר רגל סתם כדי שלא יתחלף לו שני בשלישי, ואחר רגל האחרון שבעה ימים מכריז פעם רביעי כדי שילך השומע לביתו בשלשה ימים וימשש כל כליו ויחזור בג' ימים (ועדיין) [ו]ימצא זה המכריז ביום השביעי, משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, משרבו האנסים שהיו אומרים שהאבידה של מלך התקינו שיהא מודיע לשכיניו ולמ[י]ודעיו ודיו, הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה [ה]מציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ג הל' ח'—י').
בפרק אלו מציאות אמר המוצא מציאה שהוא חייב להחזירה חייב להכריז עליה ולהודיע[ה ולומר] מי שאבד ממון פלוני יבא אלי ויתן סימנין ויטול (ע"פ רמב"ם גזלה ואבדה פי"ג ה"א ע"ש). ואבן גבוה היתה בירושלים שעליה היו מכריזין (רמב"ם שם) ונקראת אבן טוען, פירוש שטוענין עליה עניין האבדות. כיצד מכריזין, אמר רב נחמן (שם) ורבינא (כ"ה א') אם מצא מעות מכריז מי שאבד לו מטבע (ממנו) וכן מכריז מי שאבד לו כסות או בהמה או שטרות יבא ויתן סימנים ויטול ואינו חושש במה שהוא מזכיר מין האבידה לפי שאינו מחזירה עד שיתן סימנים מובהקים (ע"פ רמב"ם שם ה"ב). והרמאי אף על פי שיתן סימנים מובהקין אין מחזירין לו עד שיביא עדים שהוא שלו ואמרו חכמים לאסמכתא והיה עמך עד דרוש אחיך עד שתחקור אחר אחיך אם רמאי הוא אם לאו, בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה ובא לתת סימניה מחזירין אותה אלא אם כן הוחזק רמאי משרבו הרמאין התקינו בית דין שיהו אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול (רמב"ם שם הל' ג'—ד' ע"ש). הסימנים [ה]מובהקין סומכין עליהם ודנין עליהם בכל מקום דין תורה (לשון רמב"ם שם ה"ה) שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנו לו קודם שיתבענו ממנו אלא דרשהו אם רמאי הוא אם לאו שאם יתן סימנים מובהקים אינו רמאי (כ"ח א'). וההיא דלעיל שאומר דאפילו בסימן מובהק לא יתן לרמאי אסמכתא היא לתקנה דלעיל דמשרבו הרמאים התקינו, כך פירש רבינו יצחק (כ"ז ב' תד"ה דרשהו). והמדה או המשקל או המניין או מקום האבידה סימנים מובהקים הם (לשון רמב"ם שם ע"ש במ"מ וכס"מ). ויראה לי הלכה כרב אשי דמספקא ליה בפ"ק דב"מ (י"ח ב') מה שמחזירין אבדה בסימנין שאין מובהקין אם הוא מן התורה או מדרבנן הילכך בגט שאבד שיש שם איסור לא יחזירהו כי אם בסימן מובהק כגון נקב שבצד אות פלוני ומשמע שם (כ"ח א') שמדה ומשקל וכיוצא בזה שמחזירין אבידה על ידיהם הם סימנין שאינם מובהקין. ויש עניני סימן מובהק שלשם קורא סימן מובהק הפחות שבסימנין שמחזירין אבידה על ידו גבי מאי לא אמר סימניה לא אמר סימן מובהק דידה. באו שנים זה נ(ו)תן סימנים וזה נ(ו)תן סימנים כמו שנתן האחר לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיבא אליהו או עד שיודה האחד לחבירו או עד שיעשו פשרה ביניהם, נתן האחד סימנין והשני הביא עדים ינתן לבעל העדים, זה נתן סימנים וזה נתן סימנים ועד אחד הרי העד כמו שאינו ויניח, מצא שמלה וכיוצא בזה זה הביא עדי האריגה שארגו אותה לו וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לעדי נפילה, זה נתן מדת ארכה וזה נתן מדת רחבה ינתן למי שנתן מדת ארכה שאפשר ששיער הרמאי מדת רחבה כשהיה בעלה מתכסה בה, זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה כיון משקלותיה ינתן למי שכיון משקלותיה (רמב"ם שם הל' ו'—ז').
<h2>דף כט:</h2>
וצריך לבקר האבדה ולבודקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנאמר והשבות[ו] לו ראה היאך תשיבנו לו כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחד לשלשים יום ולא ינערנה במקל ולא בשני בני אדם ושוטחה על גבי מטה לצורכה בלבד אבל לא לצרכו ולצרכה נזדמנו לו אורחין לא ישטחנה בפניהם ואפילו לצרכה שמא תיגנב (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ג הי"א), מצא כלי עץ ישתמש בהן כדי שלא ירקבו, כלי נחושת ישתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן, מצא מגרפות וקרדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן, מצא כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן, [מצא] כלי זהב או כלי זכוכית וכסות של פשתן הרי זה לא יגע בהן עד שיבא אליהו, וכדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים (ע"פ הי"ב שם). מצא ספרים קורא בהן אחת לשלשים יום ואם אין יודע לקרות גוללן כל שלשים יום ולעולם לא ילמד בהן בתחילה ולא יקרא פרק וישנה ולא יקרא פרשה ויתרגם ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יהו שנים קורין בשני עניינים שמא ימשוך זה וימשוך זה ויכלה הספר אבל קורין הם בעניין אחד ולא יקראו שלשה ואפילו בעניין אחד (רמב"ם שם הי"ג). ורבינו שלמה (ד"ה בענין) פירש להפך כי בעניין אחד לא יקראו בו שנים. מצא תפילין שם דמיהן ומניחן עליו שדבר מצוי הוא בידי הכל ואין עשויין אלא למצותן בלבד (רמב"ם שם הי"ד). מצא דבר שיש בו רוח חיים שצריך להאכילו אם היה דבר שעושה ואוכל כגון פרה וחמור מטפל בהם שנים עשר חדש מיום המציאה ושוכרן ולוקח שכרן ומאכילן ואם היה שכרן יותר הרי היתר לבעלים וכן התרנגולין מוכרין ביציהן ומאכילן כל שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהם עליהם והרי הן שלו ושל בעלים בשותפות כדין כל השם בהמה מחבירו (ע"פ רמב"ם שם הט"ו). ורבינו שלמה (כ"ח ב' ד"ה שם) פירש שם דמיהם ומוכרן ומניח הדמים אצלו. מצא עגלים וסייחים של מרעה מטפל בהן שלשה חדשים ושל בריאה, כלומר שצריך להאכילם ממה שבבית (שם רש"י ד"ה הא), שלשים יום, ואווזין ותרנגולין, זכרים (רש"י), גדולים מטפל בהן שלשים יום, מצא קטנים וכן כל דבר שטיפולו מרובה משכרו מטפל בהם שלשה ימים מכאן ואילך מוכרן בבית דין וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בבית דין (ע"פ לשון רמב"ם שם הט"ז). מה יעשה בדמים [יי]נתנו למוצא ויש לו רשות להשתמש בהן (שם הי"ז ע"ש). ולדברי רבה שפסקנו כמותו (הו' בב"ק נ"ו ב') על ידי כן חייב בגנבה ואבידה אבל נאנסה לא וכן סובר רב נחמן בפרק המפקיד (מ"ג א') שעל ידי שיש לו רשות להשתמש בהן חייב בגניבה ואבידה אבל באונסין לא. בד"א בדמי האבידה הואיל ונטפל בה אבל במעות אבידה לא ישתמש בהם לפיכך אינו עליהם כשומר שכר (עי' רמב"ם שם הי"ח).
<h2>דף ל:</h2>
ואמרינן בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קט"ו ב') הניח אבידתו והחזיר אבידת חבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו כיצד שטף נהר חמורו וחמור של חבירו שלו שוה מנה ושל חבירו מאתים הניח [את] שלו והציל [את] של חבירו אין לו אלא שכרו שראוי לו ואם התנה בפני בית דין או שאמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו, [ו]אף על פי שעלה החמור שלו מאליו ולא נתעסק בו זכה במה שהתנה עמו (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ב ה"ג ע"ש). ירד להציל ולא הציל אין לו אלא שכרו הראוי לו (ע"פ ה"ד שם). ובירושלמי גרסינן (שם דף ל"ב ב') תני הניח שלו להציל של חבירו ועלה של חבירו מאליו אין נזקק לו. ועוד משמע שם כשעלה שלו מאליו חזקתו שנתייאש ממנו והמוצאו זוכה בו. וכן אומר בפרק אלו מציאות (ל' ב') שאם היה עוסק במלאכה ובטל ממלאכתו ששוה דינר והחזיר אבידה ששוה מנה לא יאמר לו תן לי דינר שהפסדתי אלא נותן לו שכרו כפועל בטל שבטל מאותה מלאכה שהיה עוסק בה ואם התנה עם הבעלים או בפני בית דין שיטול מה שיפסיד והרש[ו]הו הרי זה נוטל ואם אין שם בית דין ולא בעלים שלו קודם (ע"פ המשך ה"ד שם). וכן אמרינן בפרק הגוזל אחרון (ב"ק קט"ו א'—ב') ששנים שהיו באין בדרך זה בחבית של יין וזה בכד של דבש ונסדקה הכד של דבש וקודם שישפ(ו)ך הדבש לארץ שפך זה [את] יינו והציל [את] הדבש לתוך חביתו אין לו אלא שכרו הראוי לו (ע"פ ה"ה שם). ואין הלכה כרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר שם (קי"ד ב') תנאי בית דין הוא שנוטל דמי יינו מתוך הדבש של חבירו, שהרי קורא אותו יחידאה בס"פ מרובה (פ"א ב'). ואם אמר לו אשפוך את ייני להציל את שלך ואתה נותן לי דמי ייני או שהתנה עמו בפני בית דין הרי זה חייב ליתן [לו], ואם נשפך הדבש לארץ הרי זה הפקר וכל המציל לעצמו הציל (ע"פ המשך ה"ה שם). [היה] זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדקה הכד של דבש ואמר לו בעל הקנקנים איני מציל [לך] דבש בקנקנים שלי אלא על מנת שתתן לי חציו או שלישו או כך וכך דינרים וקיבל עליו בעל הדבש ואמר לו הן הרי זה שיחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום (ע"פ ה"ו שם). וכן מי שברח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו ואמר [לו] העבירני ואני נותן לך דינר והעבירו אין לו אלא שכרו הראוי לו ואם היה צייד ואמר לו בטל מצודתך והעבירני נותן [לו] מה שהתנה וכן כל כיוצא בזה (שם ה"ז). ומעשה באחד שנגנב ממנו ונדר מאה דינר לאחד שיעשה בהשבעת שדים שידע מי גנבו וכן עשה ולא רצה בעל הממון לפרוע הק' דינר וחייבו רבי יצחק לשלם כולם וכן כל כיוצא בזה וכן בעניין הרפואות דרך בני אדם לתת דמים מרובים ולא נאמר בזה ששיחק בו, כך כתב מורי רבינו יהודה.
<h2>דף לא.</h2>
הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בניין חבירו או להשחית שדהו חייב לגדור בפניהם ולמונען שנאמר לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע (רמב"ם גזלה ואבדה פי"א ה"כ).
מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן או מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב ליטפל בהן (לשון רמב"ם גזלה ואבדה פי"א הי"ג). כללו של דבר כל שבשלו מחזיר בשל חבירו מחזיר וכל שבשלו אינו מחזיר בשל חבירו אינו מחזיר (תוספתא ב"מ פ"ב ה"י). החזירה וברחה אפילו מאה פעמים חייב להשיבה שנאמר השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע דלעולם הוא חייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות בעליה למקום המשתמר (רמב"ם שם הי"ד ע"ש) ואין צריך דעת בעלים (שם הט"ו ע"ש) דאמר רבי אלעזר (ב"מ ל"א א') הכל צריך דעת בעלים כגון גנב וגזלן שהחזירו חוץ מהשבת אבידה שהתורה רבתה השבות הרבה. אבל אם החזירה למקום שאינה משתמרת כגון גנה או חורבה ונאבדה משם חייב באחריותה (המשך לשון הרמב"ם שם). ראה בהמה שברחה מן הדיר והחזירה למקומה הרי זה קיים המצוה ואין צריך דעת בעלים (רמב"ם שם הט"ז). ואם מצא בהמה והכישה נתחייב ליטפל בה ולהחזירה אף על פי שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה (לשון רמב"ם שם הי"ד ע"ש בכס"מ) ועוד דאנקיטה נגרי ברייתא (ב"ב פ"ח א' ע"ש וב"מ כ"ה ב' תד"ה ואם) פירוש למדה לנוס ולברוח בחוץ. וההולך בדרך הישר והטוב והעושה לפנים משורת הדין מחזיר כל האבידות בכל מקום אף על פי שאינה לפי כבודו (שם הי"ז). כהן שראה אבידה בבית הקברות אינו מטמא להחזירה שבשעה שמקיים מצות עשה של השבת אבידה מבטל עשה של קדושים יהיו ועובר על לאו דלא יטמא בעל בעמיו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה (רמב"ם שם הי"ח). ורבינו יצחק פירש כי עשה דהשבת אבידה השוה בכל, שבשלו מחזיר, דוחה לאו ועשה דכהנים שאינו שוה בכל בכהנים ובישראלים כמו שמצינו בפרק שני נזירים (נזיר נ"ח ב') שעשה דגלוח מצורע השוה בכל דוחה לאו ועשה דגילוח זקן שאינו שוה באנשים ובנשים, ועיקר הטעם סומך התלמוד שהזכיר טעם זה על ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא שאומר אחר כך (ב"מ ל' ב' ותד"ה הא). תניא (שם ל"ב א') יכול אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו תיראו וגומר אני ה' מוראי למעלה ממורא אביך ואמך.
<h2>דף לג.</h2>
מי שאבדה לו אבידה ופגע באבידתו ובאבידת חבירו אם יכול להחזיר שניהם חייב להחזיר שניהם ואם אינו יכול להחזיר שניהם אלא אחת מהן אבידתו קודמת, ואפילו לאבידת אביו או של רבו שלו קודמת לכל אדם, פגע באבידת רבו עם אבידת אביו אם היה אביו שקול כנגד רבו של אביו קודמת ואם לאו של רבו קודמת והוא שיהיה רבו מובהק שרוב חכמתו של תורה למד ממנו (רמב"ם גזלה ואבדה פי"ב הל' א'—ב') דאמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה שאמר כן וכן סובר שם עולא וכן פסק בשאלתות בפרשת קרח.
